חטיבה 7

חטיבה 7, המכונה גם "עוצבת סער מגולן", היא חטיבת שריון סדירה, הנמצאת תחת פיקודה של אוגדה 36 ("עוצבת געש") בפיקוד הצפון של צבא ההגנה לישראל. החטיבה הוקמה ב-16 במאי 1948, מייד לאחר הכרזת המדינה, והשתתפה בכל מלחמות ישראל. בעשור השני של המאה ה-21 משתמשת החטיבה בטנקים מדגם מרכבה סימן 4מ 400 עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים – "מעיל רוח" תוצרת ישראל, מערכת בקרת ירי משופרת, ומערכת ניהול קרב – צי"ד "משואה 750". במלחמת חרבות ברזל לחמה חטיבה 7 במספר רב של קרבות, בטבח שבעה באוקטובר, ביום הראשון של המלחמה, בו סייעה החטיבה רבות בהדיפת מתקפת הטרור של חמאס. בשלב השני של הלחימה התמרון הקרקעי השתתפו כוחות החטיבה בתמרון הקרקעי בעומק שטח רצועת עזה במשך שנה ללא הפסקה[1]. לקראת מבצע חיצי הצפון עלתה החטיבה צפונה והשתתפה בתמרון הקרקעי בלבנון במלחמת חרבות ברזל. מלחמת העצמאות חטיבה 7 הוקמה במהלך מלחמת העצמאות כעתודה מטכ"לית, כיוון שבעת הקמתה, אמצע מאי 1948, יתר חטיבות ההגנה והפלמ"ח היו מרותקות לחזיתות השונות. מפקד החטיבה היה תחילה שלמה שמיר, עליו הוטלה המשימה להקימהּ בתוך שבוע בזמן המלחמה. הוא הקים את מטה החטיבה בחדר בבית מלון בריסטול בתל אביב. לצורך הקמת החטיבה קיבל תקציב של מאתיים לא"י. בין קציני המטה שגייס היו אהרן חטר-ישי, פיטר וולף, חיים הרצוג, תד אריסון, דבורה אילון סרני, חיים בן אשר ועוד. רוב אנשי המטה היו יוצאי הבריגדה היהודית. בסיסי החטיבה היו באזורי עין שמר, נען, ותל ליטוינסקי. בחטיבה היה גדוד אחד ממוכן – גדוד 73 (שנקרא אחר כך גדוד 79) בפיקוד חיים לסקוב, ובו אנשי חיל הרגלים מוסעים על שלל כלי רכב, ג'יפים, משוריינים פרי הרכבה עצמית וזחל"מים. וכן 2 גדודי חי"ר – גדוד 71 בפיקוד יהודה ורבר, וגדוד 72 בפיקוד צבי הורוביץ. הלוחמים גויסו ממקורות מגוונים: יוצאי הצבא הבריטי, מתנדבי חוץ לארץ, עולים חדשים, אנשי "ההגנה" והפלמ"ח ולוחמים מחטיבות שהפרישו כוחות לטובת החטיבה. כמו כן, גדוד 32 בפיקוד צבי גרמן מחטיבת אלכסנדרוני עבר לחטיבה 7 לקראת מבצע בן נון א' לכיבוש לטרון. החטיבה נכשלה בכיבוש לטרון במבצע בן נון א', בו היא קיבלה תחת פיקודה את גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני. לאחר התארגנות קצרה הוטלה החטיבה, שתוגברה הפעם בגדוד 52 מחטיבת גבעתי, עליו פיקד יעקב פרי, לקרב נוסף על לטרון – מבצע בן נון ב', שאף הוא נכשל. על אף שהחטיבה לא הצליחה לכבוש את מתחם לטרון, שעליו שלט הלגיון הירדני, היא הצליחה לאבטח את דרך בורמה, ובכך אפשרה את פריצת המצור על ירושלים. בקרבות אלו ספגה החטיבה 139 אבדות (מתוכם 19 בפריצת דרך בורמה) והליגיון הירדני שבה ממנה שישה שבויים. בין חיילי החטיבה שהשתתפו בקרבות לטרון היו משה זנבר, יצחק מודעי, אריאל שרון, נסים אלוני, יעקב פרקש (זאב), אלוף יעקב פרולוב, ודוד עזריאלי. ביוני 1948 עברה החטיבה לחזית הצפון, והתארגנה לצורך כך זמן מה בעין שמר. ביולי 1948, בן דונקלמן, מתנדב מח"ל מקנדה, החליף את שמיר בתור מפקד החטיבה. יהודה בן דוד התמנה למפקד גדוד 71. בהמשך מלחמת העצמאות, ניהלה החטיבה שכללה ברוב התקופה האמורה שלושה גדודים: 71, 72 (חי"ר) ו-79 (ממוכן), קרבות בגליל: במבצע דקל, באמצע יולי, נכבשו שפרעם ונצרת ובמבצע חירם, בסוף אוקטובר, נכבשו מירון, ג'יש (גוש חלב), מלכיה וסאסא. ב-1949, בעקבות ארגון מחדש של צה"ל לאחר המלחמה, אוחדו חטיבות שבע ושמונה תחת שמה של הראשונה. לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמה על גבעת לטרון אנדרטת זיכרון לחטיבה שבע לזכר הקרב הראשון שלה, עקוב הדם, שניהלה במקום זה במלחמת העצמאות.[1]